סעיף 79 לחוק, מגדיר "פגיעה בעבודה" כתאונת עבודה או מחלת מקצוע, כך:
"בחוק זה, במבוטח –
"פגיעה בעבודה" – תאונת עבודה או מחלת מקצוע;
"תאונת עבודה" – תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו;
"מחלת מקצוע" – מחלה שנקבעה כמחלת מקצוע בתקנות לפי סעיף 85 והוא חלה בה, בהיותה קבועה כמחלת מקצוע, עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – עקב עיסוקו במשלח ידו.
כלומר, יש להידרש "לשני תנאים להוכחה "תוך כדי עבודתו" – יסוד הזמן ו"עקב עבודתו" – הקשר הסיבתי. התנאי של הקשר הסיבתי הוא העיקרי מבין השניים (עב"ל (ארצי) 34147-04-17‏ ‏ משה אסרף – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] , מיום 26.11.2017 והאזכורים שם, להלן: עניין אסרף).

סעיף 83 לחוק מגדיר את "חזקת הסיבתיות" לפיה, כל תאונה שהתרחשה תוך כדי העבודה, רואים אותה כתאונה שאירעה עקב העבודה:
"תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים".
מכאן שככל שהתובע נפגע במהלך עבודה, קמה חזקה לפיה פגיעה זו היא עקב העבודה, אלא אם הוכח ההיפך.
בפרשת זילברשטיין, (בג"צ 1262/94 זילברשטיין – בית הדין הארצי לעבודה [פורסם בנבו], מיום 25.10.1994 – מדובר בעתירה שנדחתה) – אושררה קביעת בית הדין הארצי כי העותרת אינה זכאית לתשלום קצבת תלויים מהמוסד לביטוח לאומי עקב רצח בעלה על ידי עובדו לשעבר – ונקבע כי כאשר תקיפת מבוטח נעשית "תוך כדי עבודתו" או "תוך כדי עיסוקו", אולם הרקע לתקיפה הוא אישי, בלא קשר או זיקה לעבודתו של הקורבן או בלא תרומה של העבודה לפגיעה, לא תיחשב פגיעה עקב התקיפה, כ"תאונת עבודה".
עוד אוזכרה בפרשה האמורה, רשימה שערך בית הדין הארצי (אשר דן באותה הפרשה) באשר לגורמים לפיהם ניתן לערוך בחינה בשאלת קשר סיבתי בין תאונה לבין עבודה. כך:

"אמות המידה לצורך בחינת הזיקה והקשר שבין עבודתו או עיסוקו של "מבוטח", לבין אירוע תקיפה אשר גרם לפגיעה בגוף או למות המבוטח, הן מורכבות ותלויות בגורמים שונים. גורמים אלה אינם בגדר רשימה סגורה, ויש לבחון אותם על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה.
הגורמים האמורים כוללים:
(1) אופי העבודה או העיסוק של הנפגע, וסיכוני הפעלת אלימות כלפי מבצעי העבודה או העיסוק;
(2) תפקידו, מעמדו וסמכויותיו של הנפגע, במקום העבודה או העסק;
(3) זהותו של הפוגע (עובד, עובד-לשעבר, לקוח, מקבל שירות, נמצא בקשר עיסקי);
(4) אם הפוגע הוא עובד או עובד-לשעבר – תפקידו ומעמדו של הפוגע, במקום העבודה או העסק;
(5) אופי קשרי העבודה, ההיררכיה והסמכות, שבין הנפגע לבין הפוגע;
(6) המקום והזמן שבהם בוצעה הפגיעה;
(7) הנסיבות שבהן בוצעה הפגיעה;
(8) הרקע והמניע לביצוע הפגיעה – ענייני העבודה או עניינים שמחוץ לעבודה;
(9) תרומת העבודה לאירוע;
(10) אם הפוגע הוא עובד-לשעבר – אורך הזמן שחלף מאז סיום העבודה".

מאוחר יותר בעניין עבדאלחלים, (עב"ל 35207-06-10 המוסד לביטוח לאומי – אניס עבד אלחלים [פורסם בנבו] ניתן ביום 3.3.2011) חזר בית הדין והפנה לאמות המידה שנקבעו בפרשת זילברשטיין, ובתוך כך עמד על המבחן העיקרי לצורך ההכרה בתקיפה כפגיעה בעבודה, ו"הוא מידת הזיקה שבין האירוע לעבודה". בית הדין התייחס באותו עניין לקושי הניצב עת בוחנים מידת זיקת אירוע התקיפה לעבודה, וזאת כאשר נעדרים מעיני בית הדין שני גורמים מהותיים, המעידים על מידת הזיקה – זהות התוקפים והמניע לתקיפה:
"במקרה שבפנינו, בחינתה העובדתית של הזיקה לעבודה קשה במיוחד, שכן זהות התוקפים אינה ידועה, ואף המניע לתקיפת המשיב אינו ידוע. שני גורמים אלו הם גורמים עיקריים שהיו יכולים להצביע על הקשר לעבודתו של המערער, או על היעדרו. משאין בפנינו נתונים חשובים אלו, יש ליתן משקל רב יותר לנתונים אחרים, שכן מצויים בפנינו, ואשר יש בהם כדי לבסס מסקנה בדבר קיומו של קשר בין התקיפה לעבודתו של המשיב, או בדבר אי קיומו של קשר כזה…".
ובהמשך, בעניין אסרף שב ועמד בית הדין הארצי גם על משמעות חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק והתייחס גם למקרה בו אירעה תקיפה כלפי עובד תוך כדי עבודתו אולם על רקע אישי, ופסק כי בנסיבות כגון אלו "לא תוכר התקיפה כ"תאונת עבודה". כך נפסק (הדגשה לא במקור):
". … סעיף זה מקים את חזקת סיבתיות אך ורק לגבי תאונות שקיים סיכוי סביר שיקרו לעובד, לאור אופיו וסיכוניו של מקום העבודה. מכאן כאשר אירוע תאונתי התרחש תוך כדי העבודה … קמה חזקה עובדתית לפיה התרחש גם "עקב" העבודה, וזאת אלא אם יוכיח המוסד אחרת.
המבחן העיקרי "הוא מידת הזיקה שבין האירוע לעבודה… אף אם התקיפה ארעה לעובד תוך כדי עבודתו, אולם נעשתה על רקע אישי, מבלי שהיה לה קשר לעבודתו של הנפגע או בלא תאונה של העבודה לתקיפה, לא תוכר התקיפה כ"תאונת עבודה" (עב"ל (ארצי) 35207-06-10 המוסד לביטוח לאומי – אניס עבד אל חלים [פורסם בנבו] (13.3.11))".

ובאשר לנטל ההוכחה הנדרש באירוע כגון דא, בו טוען הנתבע כי אירוע הירי נעשה על "רקע אישי"  נפסק כי 'אין צורך במידת שכנוע העולה מכל ספק' אלא ש"ככל שבית הדין משתכנע, על סמך מאזן הסתברויות" כי "סביר יותר" שהאירוע הנטען היה על רקע אישי, לא יוכר אותו אירוע כ"תאונת עבודה" – נפנה לנפסק בעניין עב"ל (ארצי) 33420-11-14 פלוני – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו], מיום 27.3.2018:
" נקדים ונציין כי המערער נפגע במקום העבודה ובמהלך העבודה, ועל כן קמה החזקה הראייתית שבסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995, לפיה פגיעה זו הינה עקב העבודה אלא אם הוכח ההיפך. משמעות הדבר היא כי אם בתום תהליך הבחינה של המארג הראייתי יוותרו כפות המאזניים מעויינות אזי תפעל חזקת הסיבתיות לטובת המבוטח.
אשר למידת ההוכחה נפסק בעניין פלוני [עב"ל (ארצי) 33420-11-14 פלוני – המוסד לביטוח לאומי (27.3.2018)] כי –
"על אף שהנטל מוטל על המוסד, נקבע בפסיקה כי 'אין צורך במידת שכנוע העולה מכל ספק' בדבר סיבת התקיפה, ולעיתים די 'בהגיונם של דברים וסבירותם, כדי להביא למסקנה כי הוכח שהתקיפה הייתה על רקע אישי, כך שחזקת הסיבתיות … לא תעמוד למבוטח' ….
משמעות הדברים הינה כי ככל שבית הדין משתכנע, על סמך מאזן הסתברויות, כי סביר יותר שהתקיפה אירעה על רקע אישי וללא זיקה לעבודה – אין להכיר בה כתאונת עבודה …".
.בענייננו, משקמה חזקת הסיבתיות, יש לבחון את היחס בין האפשרות שבנסיבות העניין זירת האירוע (מקום העבודה במהלך המשמרת) היא אקראית והירי כוון למערער, לבין האפשרות שזירה זו מכוונת ואז הירי במערער הוא בשל נוכחותו בזירת האירוע…".

נוכח האמור לעיל, חשוב מאוד להיוועץ עם עורך דין הבקיא בתאונות עבודה על מנת לקבל טיפול ו/או ייעוץ משפטי ראוי.

האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או חווד דעת מכל סוג שהוא.

משרד עורכי דין דניאל קליין

טלפון: 03-7908035