ההגנה שמעניק סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע

במקרים רבים מאוד, נזקקים עורכי דין או עדים  או בעלי דין לצרף לתביעתם מסמכים רבים ובכלל זה, חוות דעת וחומר מהותי אשר בכוחו לחזק את טענותיהם או כדי לבסס את תביעתם.

ואולם, לעיתים יש במסמכים אלו משום הוצאת לשון הרע לכאורה.

האם ישנה חסינות מוחלטת בגין צעדים מהותיים אלו הקשורים להליך המשפטי?

לשם כך, בחר המחוקק להביא לעולם את הוראת סעיף 13(5) לחוק לשון הרע כדלקמן:

סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – … (5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור.”

ברע”א 1104/07 חיר נ’ גיל (19.8.09) (להלן: “ענין חיר“), נפסק, ברוב דעות מפי המשנה לנשיאה, כבוד השופט ריבלין (בהסכמת כבוד השופט דנציגר וכנגד דעתו החולקת של כבוד השופט רובינשטיין), כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13(5) לחוק, הוא חסיון מוחלט:

“ניתן לומר כי המונח ‘הגנה מוחלטת’ יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו-15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב… משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שלא נעשה בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב”הגנה מוחלטת”…. אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה המוחלטת תהא – ממש – מוחלטת, וכי יש לסייג את ההגנה לפי מבחן אובייקטיבי (כגון דרישה לקיום זיקה בין ההתבטאות לבין הדיון המשפטי) או לפי מבחן סובייקטיבי (למשל, אמונתו של המתבטא באשר לקיומה של זיקה כאמור או תום-ליבו) – עניין הוא למחוקק לענות בו, והשאלה אינה פשוטה כלל-וכלל… — סוף עמוד 7 — מכל מקום, הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק… חזרה, ולו יותר מפעם אחת, על פרשנות שאין לה דבר וחצי דבר עם לשון החוק ועם התכלית שיחד לו המחוקק – אין בה כדי להכשיר פרשנות אסורה. ודאי כך מקום שבו מדובר בחריג לחופש הביטוי; גם חריג ברור ומכוון עשוי להיפסל בשל אי-חוקתיות ובודאי שאין להוסיף חריג שהמחוקק עצמו לא הציע. קל וחומר כך במקום שבו, כבענייננו, יש הגיון ויש תועלת לבחירת המחוקק הן בשל העיקרון בדבר חופש הביטוי הן בשל הצורך לקיים את האינטרס בדבר קיום הדיון המשפטי באופן חופשי. משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5)….” (סעיפים 7 ו- 10 לפסק הדין”.

 

האמור לעיל, אינו מהווה יעוץ משפטי ויש לקבלו באופן סדור אצל עו”ד אשר עוסק בלשון הרע.

עורך דין דניאל קליין עוסק בדיני עבודה ; ליטגציה אזרחית ; לשון הרע.  נייד 0542-272747

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Call Now Buttonצלצלו עכשיו !
נגישות