בהתאם לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ”ח-1988 (להלן: “החוק”) חל איסור על המעסיק להפלות בין עובדיו בין היתר, מחמת מינם, הריון או הורות, בהאי לישנא:

“לא יפלה מעסיק בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם, מפלגתם או שירותם במילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], תשמ”ו-1986, לרבות מחמת תדירותו או משכו, כמשמעותו בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], תשמ”ו-1986, הצפוי להם, בכל אחד מאלה: (1) קבלה לעבודה; (2) תנאי עבודה; (3) קידום בעבודה; (4) הכשרה או השתלמות מקצועית; (5) פיטורים או פיצויי פיטורים; (6) הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה.”

כבר נפסק להלכה כי עקרון השוויון הינו מערכי היסוד של שיטת המשפט הישראלית.

לעניין נטל ההוכחה קובע סעיף 9 לחוק כמפורט להלן: “(א) בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 – (1) לענין קבלה לעבודה, קידום בעבודה, תנאי עבודה, שליחה להכשרה או השתלמות מקצועית, או תשלום פיצויי פיטורים – אם קבע המעסיק לגביהם תנאים או כישורים, ודורש העבודה או העובד, לפי הענין, הוכיחו כי נתקיימו בהם התנאים או הכישורים האמורים; (2) לענין פיטורים מהעבודה – אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו. … ”

נפסק בבג”ץ 1758/11 אורית גורן, כי המבחן לגיבוש עילת התביעה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה הוא מבחן של קשר סיבתי.

לפי סעיף 9 לחוק, די בכך שהעובד התובע יוכיח כי לא היה במעשיו או בהתנהגותו סיבה לפיטוריו, על מנת להעביר את נטל השכנוע למעסיק, ועל המעסיק להוכיח כי לא נשקלו שיקולים פסולים בקבלת ההחלטה על הפיטורים.

סעיף 10 לחוק, מסמיך את בית הדין לפסוק לעובד פיצויי ללא הוכחת נזק ממוני בשיעור שיראה לו בנסיבות העניין.