כידוע, אסור להפלות עובדים או דורשי עבודה מסיבה הנקובה בחוק.

המסגרת הנורמטיבית: ס’ 2 (א)לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, קובע:-

“לא יפלה מעסיק בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, מקום מגוריהם, השקפתם, מפלגתם או שירותם במילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], תשמ”ו-1986, לרבות מחמת תדירותו או משכו, כמשמעותו בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], תשמ”ו-1986, הצפוי להם, בכל אחד מאלה: (1) קבלה לעבודה; (2) תנאי עבודה; (3) קידום בעבודה; (4) הכשרה או השתלמות מקצועית; (5) פיטורים או פיצויי פיטורים; (6) הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה.”.

ס’ 9(א)(2) לחוק קובע:- “בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 – (1) … (2) לעניין פיטורים מהעבודה – אם הוכיח העובד שלא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו”.

הפסיקה הבהירה כי המחוקק היה מודע לקושי בהוכחת טענת הפליה ולכן הוא אינו מטיל למשל על העובדת את החובה להוכיח את ההפליה כאשר די בכך שהעובדת מוכיחה כי לא הייתה קיימת עילה ברורה לפיטוריה כדי להעביר את הנטל למעסיק להוכיח כי הפיטורים אינם קשורים להריון.

על מנת להעביר נטל זה למעסיק על העובדת להביא ראשית ראיה כי לא היה בהתנהגותה או במעשיה סיבה לפיטורים. ככל ועמדה העובדת בנטל זה עובר הנטל לכתפי המעסיק להוכיח כי לא פעל מתוך הפליה אסורה, כאשר גם אם הייתה הצדקה עניינית לפיטורים די בכך שאחד מהשיקולים היה שיקול המבוסס על הפליה אסורה כדי להוות הפרה של החוק.

“מנוסח הסעיף עולה כי נקודת המוצא היא שנטל ההוכחה מוטל על המעסיק. אולם, בכל הקשור בפיטורים מעבודה, על העובד להוכיח בשלב הראשון כי לא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו. המחוקק נתן את דעתו לקושי בהוכחת טענת ההפליה, ולכן אין הוא מטיל חובה על העובד להוכיח פוזיטיבית את טענת ההפליה, אלא נקבע כי על העובד להוכיח כי לא הייתה קיימת עילה ברורה לפיטוריו על פי התנהגותו או מעשיו, ולאחר מכן עובר הנטל על כתפי המעסיק. בשלב הראשוני, על העובד להביא ראשית ראיה בלבד (ראו פסק דין פלוטקין, בעמ’ 495). רק לאחר שעמד העובד בנטל זה והציג ראשית ראיה לקיומה של עילה לכאורה לפיטורים מחמת הפליה אסורה, עובר הנטל על כתפי המעסיק לסתור את טענות העובד ולהוכיח כי לא פעל מתוך הפליה אסורה על פי עילות ההפליה המנויות בסעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות.

יצוין, כי על מנת לבסס את אחריותו של המעסיק ולהקים עילה לפיצוי על פי החוק, די שהעובד עמד בנטל ההוכחה על פי סעיף 9 והוכיח כי אחת מהעילות לפיטורים הייתה הפליה בניגוד להוראות חוק שוויון ההזדמנויות. גם אם הייתה הצדקה עניינית כלשהי לפיטוריו של העובד, ואחד השיקולים שלקח המעסיק בחשבון במסגרת מכלול השיקולים המלא היה שיקול פסול שמבוסס על הפליה אסורה על פי אחת מהעילות המופיעות בסעיף 2 לחוק, יש בכך משום הפרה של חוק שוויון ההזדמנויות המקימה זכות לפיצוי עבור העובד.

עצם ההפליה הפסולה היא התנהגות לא ראויה. הפסיקה קבעה כי די בכך שההחלטה בדבר הפיטורים נשענת בחלקה בלבד על שיקול פסול כדי ל”הכתימה”, באופן כזה שפיטורים המבוצעים בנסיבות כאלה הם פיטורים שלא כדין המזכים את העובדת בפיצוי.”

אין האמור מהווה ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית כלשהי

עו”ד דניאל קליין – עורך דין דיני עבודה