בתובענה לגמול שעות נוספות מוטלת חובת ההוכחה על המעסיק. סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי”ח 1956 (להלן – חוק הגנת השכר) קובע, כדלקמן:” (א)     בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה –           “גמול שעות נוספות”, “גמול עבודה במנוחה שבועית” – כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי”א-1951;           “פנקס שעות עבודה” – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי”א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי”ג-1953.           (ב)        על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות”.

סעיף 25 לחוק שעות עבודה מגדיר פנקס שעות עבודה וקובע, בין היתר, כי הרישום בפנקס זה ייערך באופן שוטף ויכלול רישום שעות עבודה בפועל, כי הרישום ייערך באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים,  וככל שלא יערך באופן זה – ייחתם הרישום מדי יום ע”י העובד ויאושר בחתימת האחראי.

במצבים בהם התובע יציג גרסה עובדתית לפיה, לכאורה, עבד שעות נוספות רבות מדי חודש ואילו הנתבעת מנגד לא תציג פנקס שעות עבודה ערוך כדין ואף לא תציג חלופה הכוללת באופן ברור רישום שעת התחלת עבודה ושעת סיום עבודה. הרי שבנסיבות אלה יוטל הנטל להוכיח כי התובע עבד פחות מ-60 שעות נוספות בחודש (ר’ ע”ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה נגד נתיבי מעיין אביב בע”מ, [פורסם בנבו], 24/2/15).

אין האמור מהווה ייעוץ משפטי פרטני או חוות דעת כלשהיא

עו”ד דניאל קליין עוסק בדיני עבודה תוך ייצוג וייעוץ משפטי בהתאם.