נוכח קיומו של חוק הזכות לעבודה בישיבה, תשס"ז – 2007 (להלן: "החוק") הרי שהמעסיק חייב להעמיד לרשות העובד מושב לעבודה אלא אם הוכיח המעסיק שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה.

נשאלת השאלה כיצד מגדיר החוק "מושב עבודה". תשובה לשאלה זו, נמצא בסעיף 1 לחוק כדלקמן:

"מושב לעבודה" – מושב במצב תקין בעל משענת גב, מותאם בצורתו, במבנהו ובממדיו לעובד ולעבודה המבוצעת, וכן הדום שעליו יוכל להשעין את רגליו בנוחות, אם אין הוא יכול לעשות כן בלי הדום"

החוק אף מגדיר מהו מקום העבודה אשר החוק חל עליו, כך בסעיף 1 לעיל ,כדלקמן:

"מקום עבודה" – מקום שנעשית בו עבודה לצורכי עסק, משלח יד או שירות ציבורי, למעט מקום שהוראות סימן ד' בפרק ד' לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970, חלות לגביו;

החוק מגדיר הוראה כללית המקימה חזקה סטטוטורית לפי יש לבצע את העבודה בישיבה ולפיכך, מוטל נטל על המעסיק להוכיח כי :"ביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה".

ראוי לציין כי נוכח האמור לעיל, מפרש בית הדין לעבודה בצמצום את טענות ההגנה של המעסיק לפיה "ביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה".

נוכח החזקה לעיל, הרי שמונחת לפתחו של המעסיק נטל שכנוע לסתירת החזקה. ואולם, לצורך כך, עליו להביא תימוכין למכביר וראיות מספקות כדי לסתור את החזקה לעיל. אף אם יוכיח כי בזמנים מסוימים לא ניתן לאפשר את ביצועה הרגיל של העבודה בישיבה הרי שלא די בכך.

בית הדין ייתן דעתו לטיעוני ההגנה של המעסיק בהתאם לשיקולי סבירות ומידתיות על פי אמות מידה אובייקטיביות ולא בהתאם לכוונתו הסובייקטיבית של המעסיק. בית הדין ייתן דעתו אף לאופי מקום העבודה, אופי התפקיד, בחינת עומס העבודה, בחינת אופי הפעילות וכן שיקולים נוספים.

יש ליתן את הדעת כי בית הדין לרוב פוסק סכומים גבוהים לצורך הרתעת מעסיקים בסך עשרות אלפי שקלים.

יודגש, כי מבלי לגרוע מהאמור, מוטלת על המעסיק חובה להעמיד לרשות העובדים כיסא או ספסל מתאים גם עת יוצאים הם להפסקה.

יושם אל לב, כי לעניין העמדת כיסא בזמני ההפסקה הרי שמדובר בחזקה חלוטה שלא ניתנת לסתירה ולא תעזור למעסיק כל טענת הגנה באשר היא.